|
תשכחו ממגה-פיקסלים. אוטו-פוקוס זה פאסה. זום כפול עשרים? זיהוי פנים? וידאו מובנה? בעעע.
העולם שייך להולגה.
מה, עוד אין לכם הולגה? תיכף תגידו לי שגם לא שמעתם עליה? חמור. חמור מאוד.
טוב, הנה כמה מילים על הולגה. בסוף בטח תתמכרו, ראו הוזהרתם.
הולגה היא מצלמה סינית. מצלמת פלסטיק.
יותר נכון: היא לא סתם מצלמת פלסטיק, היא תרגיל בחוסר-שלמות פלסטי. גרוטאה אמיתית, נפלאה, ממכרת אמרתי? אמרתי.
הסינים הכירו את ההולגה בתחילת שנות השמונים. סין בדיוק התחילה להיפתח אל העולם והרצון לצלם הרקיע שחקים.
רק דבר אחד לא היה: כסף. בטח לא כסף לקנות מצלמות מערביות (כן, גם יפאן זה מערב), ואפילו לא כסף לבנות מצלמה סינית "אמיתית".
ובכל-זאת היה צריך למצוא משהו שיאפשר לסינים - ללא מעט סינים, אם להתבטא בעדינות - לצלם את המשפחה ואת מה שמסביב.
כך היא נולדה. בבית חרושת סיני, עבור הסינים, במחיר של פרוטות ובאיכות של פרוטות (או לא בדיוק).
כשהיא נולדה, אגב, לא קראו לה הולגה אלא "הו גוונג", שזה בקנטונזית "בהיר מאוד". הולגה זה סתם שיבוש מערבי, ואת השם המקורי אף אחד כבר לא זוכר.
כמה פרטים טכניים, למי שקצת מבין בצילום.
הולגה (המקורית לפחות) לא מצלמת על סרטי 35 מ"מ אלא על מה שקרוי "סרט 120" - סרט ברוחב 6 ס"מ.
סרטי 120 היו הסרטים הנפוצים ביותר בסין באותה תקופה, והיתה לזה סיבה טובה: תמונות שמצלמים על סרט כזה לא ממש חייבים להגדיל.
אפשר להדפיס בגודל המקורי. והסרט גם מכיל רק 12 תמונות, לא חייבים להוציא כסף על 36.
וחוץ מזה, אם לא מגדילים את התמונה - אפשר להסתפק באיכות נמוכה יותר, כי אין מה שיגדיל את הפגמים.
אין משהו פשוט ובסיסי יותר מהולגה. קופסת פלסטיק לא ממש מדוייקת, עם גב שמוחזק על-ידי שני תופסני מתכת לא ממש יציבים,
עם עדשת פלסטיק של אלמנט אחד, עם רצועה שמתחברת לתופסני המתכת ויכולה לגרום לגב של המצלמה להתפרק, כי ככה.
יש למצלמה הזו מהירות תריס אחת, לכאורה 1/100, אבל אין שתי הולגות עם אותה מהירות,
כי מה שמזיז את התריס זה כאילו-קפיץ שמורכב מחוט מתכת מסולסל, והוא גם שונה ממצלמה למצלמה וגם מתעייף עם הזמן.
בתיאוריה יש למצלמה הזו שני צמצמים, האחד ליום שמש והשני ליום מעונן.
הצמצמים הם בעצם שני חורים על פס פלסטיק ספרטני שזז מאחורי העדשה.
רק מה - בגלל פגם בתיכנון שלא תוקן וכנראה גם לא יתוקן יש מאחורי הפס הזה עוד חור אחד, קטן יותר משני החורים גם יחד,
כך שבעצם הצמצם לא משנה כלום (אלא אם מפרקים את המצלמה ועושים קצת עבודה של פינצטה ומברג וסופר-גלו, מה שהרבה בעלי הולגה אכן עושים, כולל עבדכם).
כן, ויש לה גם כוונת שלא בדיוק מציגה את מה שהסרט רואה, וגם טבעת מיקוד שעובדת על ניחוש,
וגם כפתור סיבובי לקידום הסרט שגם הוא עובד פחות או יותר על ניחוש, וזהו בערך.
הולגה לא החזיקה מעמד יותר מדי שנים בסין. הסינים החליפו אותה בכל-זאת די מהר במצלמות 35 מ"מ.
אבל איכשהו היא זלגה למערב, ויותר ויותר צלמים התחילו להתלהב מהאיכויות המיוחדות שלה,
והיום יש בעולם (מחוץ לסין!) קרוב לוודאי כמה מיליונים של הולגאים שקנו אותה בעשרות בודדות של דולרים, לרוב באינטרנט, ולא מפסיקים להתלהב.
איכויות מיוחדות אמרתי? מה מיוחדות? זו הרי גרוטאה אמיתית, לא?
אז זהו שכן. ודווקא הגרוטאיות היא זו שעושה את העבודה.
העדשה למשל, שלא מסוגלת להתמקד בכל שטח הסרט (כי יש בה אלמנט אחד בלבד)
ויוצרת מיקוד סלקטיבי - חד באמצע מטושטש בקצוות (או להיפך) (מה שמשתלב לא רע עם מה שקרוי "מיקוד לפי ניחוש").
או החשיפה הלא אחידה, שיוצרת מרכז בהיר ושוליים כהים (תמיד, כאן אין להיפך).
או האטימות הלא מושלמת, שיוצרת זליגות אור מעניינות.
או הפורמט המרובע, חידוש מרענן כשהעולם הויזואלי הרגיל שלנו הולך ונהיה יותר ויותר רחב.
או זה ששוכחים לפעמים להעביר את הסרט (כי מי מתעסק היום בשטויות כאלו) ומקבלים חשיפות כפולות ולא צפויות.
או זה שמה שהסרט רואה לא זהה למה שהצלם רואה, ותמיד יש הפתעות.
איזה מזל שהמציאו את הפוסט-מודרניזם, או בעצם איזה מזל שהמציאו את ההולגה ואיפשרו לחבר בזול ובכיף בין הצילום לפוסט-מודרניזם.
עם הזמן, אגב, נוצרו עוד כמה הולגות.
הולגה עם פלאש (מה שחייב להכניס להולגה סוללות, רק מה - הסוללות הן בתוך המצלמה ואי אפשר להחליף אותן אם מוטען בה סרט).
הולגה עם פלאש צבעוני (שזה בעצם פלסטיקים צבעוניים שאפשר לסובב לפני הפלאש).
הולגה בלי עדשה בכלל אלא עם חריר (יש לי גם אחת כזו - על מצלמות חריר בפעם אחרת).
מתאם מיוחד (מפלסטיק דפוק) שמאפשר להכניס להולגה סרטי 35 מ"מ (ולצלם גם על האזור של החורים, מה שמפיק תוצאות די מעניינות).
ואפילו, שומו שמיים, הולגה 35 מ"מ "אמיתית", רק שזו לא הולגה אמיתית וההולגאים האמיתיים מזלזלים בה.
ועוד דבר נחמד - הולגה "עין הדג": עדשת פלסטיק נוספת שמתלבשת (או לא) על עדשת הפלסטיק הקיימת של ההולגה
ומפיקה צילומים מטורפים עוד יותר, שלא כולם ממש אוהבים.
פיזרתי כאן כמה צילומי הולגה מהפארק הלאומי ברמת-גן וגם איזה צילום של ההולגה עצמה, שיהיה.
אין לכם עדיין? אתם לא יודעים מה אתם מפסידים. רוצו לקנות.
|